משפטו ותלייתו

 

אלי כהן (עם הגב למצלמה) באמירת וידוי עם הרב נסים נדבו הכהן לפני העלאתו לגרדום

ב-24 בינואר הודיעה סוריה רשמית על מעצרו של אלי כהן, אשר כונה "Master Agent". כהן עונה קשות במהלך חקירתו במשך ארבעה שבועות. משפטו נפתח ב-22 בפברואר 1965 בבניין המטה הכללי הסורי. תחילה נערך המשפט בדלתיים סגורות, ואף פרקליט או עיתונאי לא הורשה להשתתף. בקשתו של אלי כהן לסניגור שייצג אותו לא נענתה. לאחר שלושה ימים התחילו לשדר קטעים נרחבים מהמשפט ברדיו דמשק. מדינת ישראל עשתה מאמצים גדולים להציל את חייו ולשחררו. נשלחו מספר מתווכים לדמשק שהציעו הצעות שונות ובהן כסף, ידיעות על האופוזיציה החתרנית, תרופות ואף ציוד אזרחי רב, אך הסורים סירבו לכל ההצעות.

מכיוון שכהן היה מקורב אישית לצמרת השלטון, תמכה האופוזיציה בסוריה בעריכת משפט פומבי, על פי הכללים, עם ייצוג של עורך הדין שנשלח לייצגו מצרפת, כדי לחשוף את מעללי צמרת השלטון ושחיתותו. לכן דאג המשטר הסורי, שהמשפט ייערך בדלתיים סגורות, ורק חלקים בודדים (וערוכים) ממנו הוצגו בטלוויזיה. בחלקים אלה לא הצליחו להסתיר את רעידותיו שנגרמו כתוצאה מהעינויים שעבר. בין השופטים היו ידידיו לשעבר של כהן, כמו צאלח ד'אלי. בנוסף, אף במשפט הסגור, הוא לא הואשם בגין ריגול. האישום המרכזי נגדו היה עבירה זניחה, על כך שבסיוריו בגבול ישראל עם בכירי הצבא (שהציגו לו את הביצורים והנשק) הוא נכנס לתחום שאסור לכניסת אזרחים. התחום סומן בשלט, הניצב עד היום סמוך ליישוב הנושא את שמו, אליעד, ובו כתוב: "אין מעבר לאזרחים דרומה מקו זה. העובר צפוי לעונש מוות". העילה לאישום הזניח היא עובדת קשריו הרבים והאישיים עם צמרת הצבא והממשל, ולכן בכירים רבים חששו שהמשפט יחשוף את הכשלים שלהם בשמירה על ביטחון שדה.

כארבעה חודשים לאחר שנלכד כהן, ב-18 במאי 1965 בשעה 02:00 לפנות בוקר, נעה שיירה צבאית קטנה ברחובות דמשק. לאחר נסיעה קצרה עצרה השיירה בתחנת המשטרה מול כיכר אל-מרג'ה שבלב העיר, ולמקום הובהלו קצינים רבים, כולל אלה שכיהנו כשופטים בבית המשפט הצבאי שדן את כהן למוות, וכן עיתונאים וצלמים שקיבלו אישור לתעד את שעותיו האחרונות של המרגל הישראלי הבכיר ביותר שנלכד בסוריה. הרב נסים נדבו הכהן, הרב הראשי של דמשק, קרא עם כהן את תפילת צידוק הדין, קריאת שמע ווידוי. מאוחר יותר העיד הרב כי פגש אדם שבור, ועם זאת אדם נחוש שביקש להודיע לבני משפחתו שמילא את חובתו עד תומה ונשאר נאמן לעמו ולארצו.

 

תלייתו של אלי כהן בדמשק

לאחר מכן הובל כהן למרכז כיכר מרג'ה, שבה המתין לו אבו סלימאן, התליין הראשי של סוריה, אשר תלה אותו. בשעה 3.30 לפנות בוקר, גופתו נותרה תלויה 6 שעות, כשהיא מכוסה בסדין לבן ועליה כתב האישום, לעיני העוברים ושבים בכיכר

כהן השאיר אחריו אישה, נדיה כהן, ושלושה ילדים - סופי, עירית ושי.

חוקריו של כהן אילצו אותו לכתוב שני מכתבים מזויפים לפיהם אולץ לרגל, אולם דקות אחדות לפני מותו ביצעו הסורים טעות. אלי נשאל בנוכחות עיתונאים זרים האם יש לו בקשה אחרונה והוא ביקש לכתוב מכתב אחרון למשפחתו. את המכתב שכתב לאשתו זמן קצר לפני עלייתו לגרדום לא יכלו הסורים להסתיר וכך כתב

נדיה יקירתי, משפחתי היקרה! אני כותב אליכם מילים אחרונות אלו בתקווה שתישארו תמיד מאוחדים. אני מבקש מאשתי שתסלח לי, שתדאג לעצמה ושתעניק השכלה טובה לילדינו... יום יבוא וילדי יהיו גאים בי. ולך נדיה יקירתי, אנא התחתני עם איש אחר שיהיה אבא לילדים שלנו, לפי רצונך. אל תבזבזי את זמנך בבכי על מה שקרה, אלא הביטי לעתיד. אני שולח לכם נשיקות אחרונות. התפללו לעילוי נשמתי

אלי כהן נקבר בדמשק, ועד היום לא נענו הסורים לבקשה לאפשר את הבאתו לקבורה בישראל. לאחר מותו הועלה מדרגת רב-סרן לדרגת סגן-אלוף.

לוי אשכול, שהיה ראש ממשלת ישראל בעת מלחמת ששת הימים, אמר: "מעשיו של אלי כהן חסכו למדינת ישראל חטיבות רבות של חיילים, והמידע שהביא לפני מלחמת ששת הימים היה מידע שלא יסולא בפז, והביא לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים

לאחר מותו

 

פסל של נדיה כהן וילדיה מביטים לעבר סוריה ומצפים לאלי שיחזור (שביל אלי כהן)

במאי 2007 טען מונזר מוסלי, ראש לשכתו של נשיא סוריה באותה תקופה, כי כהן נקבר ברובע אל-מזה בדמשק, אך לא ניתן לאתר את קברו כיוון שנבנו עליו מאז בניינים ורחובות. בנוסף, ניסה מוסלי להמעיט בחשיבות תרומתו וטען כי המידע שהעביר כהן היה מידע כללי ולא משמעותי. הספר "אלי כהן - תיק פתוח" מנתח את תוכן הראיון ומפריך את טענותיו של מונזר מוסלי. הכותב מצביע על כך שמונזר מוסלי הודח מתפקידו בפברואר 1966, ולכן אין לו מידע כלשהו. מעבר לכך מצביע הכותב על כך שהראיון מלא בשקרים וחצאי אמיתות.

ב-30 במאי 2010 שודרה לראשונה בגלי צה"ל הקלטה מרדיו דמשק, שבה נשמע כהן. ההקלטה בוצעה ב-2 בדצמבר 1962, כשנה לאחר שהגיע אלי כהן לסוריה. המראיין, שאירח את כהן, הציג אותו בשמו הבדוי - כאמל אמין ת'אבת, איש עסקים סורי שחזר למולדת אחרי שנים רבות בדרום אמריקה.

באוקטובר 2011, ביקר בישראל פעיל כורדי מעיראק שישב בכלא בסוריה, שסיפר כי ראה על קירות תאו מילים בעברית ובערבית שחרט כהן, ככל הנראה בטרם הוצא להורג: "אני לא מצטער על מה שעשיתי. אם יש בי צער זה על מה שלא עשיתי ולא יכולתי לעשות. לעיתים אדם נכשל בגלל חברים שהכשילו אותו".

אחיו הצעיר של אלי כהן, מוריס כהן (1927 - דצמבר 2006) שירת ביחידה 220 וקלט מברקים עבור המוסד, ובשלב מסוים הבין כי אחיו אלי נמצא בסוריה, אך שמר זאת בסוד משאר בני המשפחה. מוריס פעל כדי להנציח את זכרו של אחיו, תוך ציפייה להחזרת עצמותיו לקבורה בישראל, בקשה שנדחתה שוב ושוב על ידי סוריה. ביולי 2018 פרסם המוסד הישראלי כי הצליח להשיב את שעון היד של אלי כהן

בני משפחתו וגורמים נוספים טענו כי חשיפתו נבעה ממחדל של המוסד. הם סברו כי מפעיליו סיכנו את כהן לשווא, כאשר דרשו ממנו לשדר בכל יום ולפעמים פעמיים ביום ולדווח על הנעשה בפרלמנט הסורי, דברים שלא היו בעלי חשיבות. אשתו נדיה טענה כי הגיחה האחרונה שלו לסוריה הייתה מיותרת, הואיל וכהן מיצה את יכולתו המודיעינית, והסיכוי שייחשף הפך לגבוה מאוד. לאחיו, אפרים כהן, היו טענות על כך שהמשפחה לא קיבלה מידע אמין מגורמי המודיעין בארץ, ובזמן שהגורמים הישראליים שידרו אופטימיות ודיברו על כך שהוא יחזור, קול דמשק הודיע על תלייתו. ב-18 במאי 2015, חמישים שנה לאחר שנתלה, הודה ראש המוסד, תמיר פרדו, כי "בדיעבד, ברור שחזרתו האחרונה של אלי לסוריה הייתה טעות". על אף הנצחתו של כהן, טוענת משפחתו שלא נעשה די להבאתו לקבורה בישראל ולהנצחתו

באפריל 2019 דווח כי יחד עם החזרת זכריה באומל, חיילים של הכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית איתרו את שרידיו של אלי כהן והביאו עמם לרוסיה, אבל משרד החוץ של רוסיה הוציא הודעה רשמית הדוחה טענות אלה.[27] בפברואר 2021 התקשורת הערבית טענה שוב כי כוחות צבא רוסיה עמלים לאתר את שרידיו של אלי כהן במחנה הפליטים אל-ירמוכ